הערה

חז"ל ראו בהעדפה שיעקב אבינו בעדיף את יוסף כאחת הסיבות המרכזיות שירדנו למצרים.

אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

לפעמים כהורים אנחנו לא מבינים כמה עול כבד מוטל על כתפנו, וכמה ההשלכות לאורך זמן יכולות להיות עצומות ומרחיקות לכת. קנאה קטנה שנכנסה ללב בגלל העדפה מובילה בסופו של דבר להשתעבדות במצריים.

מודעות פרסומת

הרב עובדיה – "שאיני כפוף, תודה לה' יתברך"

אחרי שבפוסט הקודם עסקנו בהליכה של הרב עובדיה אחרי הבית יוסף, בפוסט הזה נמשיך ונעסוק במשנתו ההלכתית, ונראה שהרב עובדיה טען שחלק מהפוסקים הספרדים היו כפופים לפוסקים האשכנזים, ולכפיפות זו אין תוקף.

[אם אתם רוצים להיות מעודכנים על פרסום דברים חדשים ברוח דומה, אתם יכולים להתחבר אלי בפייסבוק או בגוגל+, או ללחוץ על כפתור follow ולקבל מייל על כל פוסט חדש]

הרב עובדיה היה חריף מאוד בהתנגדות שלו לכל זכר של התבטלות של הפוסקים הספרדים לגדולי הדור האשכנזים. לטענתו, בכמה מקרים דחו גדולי הדור הספרדיים את דעתם מפני הגדולים האשכנזיים, והוא אינו מחויב להתבטלות זו.

תקנות הייבום

כאשר הרב עובדיה היה בצעירותו דיין בבית הדין המחוזי בפתח תקווה, הובא לפניו מקרה של יבם ספרדי שרצה לייבם את יבמתו ולא לחלוץ לה. ההלכה המקורית בתורה היא שכאשר אדם מת ללא בנים, אשתו נופלת לפני אחיו לייבום. האפשרות הטובה ביותר היא שאותו אח ייבם אותה (זאת אומרת יישא אותה לאישה תחת אחיו) ורק במקרה שהוא אינו מסכים לעשות זאת, האישה תחלוץ לו את נעלו. האפשרות של חליצה היא האפשרות שאינה מועדפת על התורה ולכן טקס החליצה נעשה כך שיש בו אלמנטים של ביזוי היבם.

במרוצת השנים ראו חכמי ישראל שרבים אינם מקיימים את מצוות הייבום לשמה, ולכן היו דעות שאין לקיים היום חליצה, אפילו אם שני הצדדים מעוניים בכך, וחייבים לחלוץ. המנהג המקובל אצל האשכנזים היה שרק חולצים בעוד שהמנהג אצל חלק מהספרדים היה לאפשר ייבום.

תחריט של חליצה

תחריט של חליצה

בשנת תש"י (1950) הוציאה הרבנות הראשית לישראל מספר תקנות אשר מטרתן הייתה לגרום לאיחוד של המנהגים הנוהגים בבתי הדין השונים בעם ישראל. ההנחה הייתה שבמדינה ריבונית אחת לא ייתכן שכל בית דין ינהג כפי המסורת שלו אלא יש להגיע לפסיקה אחת מקובלת. תקנות אלו נקראו בשם "חרם ירושלים".

לרגל קבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצווי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות, ומתישבים בארץ בחסד ה' עלינו הגדול, ומביאים אתם מנהגים קדומים שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל שבעיקו"ת ירושלים תו"ב, ותקנות רבני הקהלות בישראל בעניני קדושין ונשואין ובעניני גיטין וגרושין יבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל, לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל ולהוסיף עוד תקנות כאלה שהשעה מחייבת אותם מפני דרכי שלום ושלום הבית בישראל,

אלא שכל מי שייבחן את התקנות הללו ייראה שהן נוטות באופן ברור לכיוון האשכנזי. ההחלטה לאחד את המנהגים לא יצרה מנהג משותף ומאוזן, אלא יצרה מצב שבו ברוב הנושאים המנהג נקבע על פי הנוהג האשכנזי. כך גם בנושא הייבום נקבע בתקנות אלו, כי אין לאפשר לעשות ייבום.

ברוב קהלות ישראל וכן בקהלות האשכנזים שבארץ, קבלו עליהם להלכה שמצות חליצה קודמת למצות יבום, וגם כששניהם, היבם והיבמה, רוצין ביבום, אין מניחים אותם ליבם. ובמקום שהיבם נשוי אשה, נהגו בכל המקומות שאין מניחים אותם ליבם. ובהיות ובזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצוה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות, הננו גוזרים על תושבי ארץ ישראל ועל אלה שיעלו ויתישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצות יבום לגמרי, וחייבים לחלוץ,

כשנה אחרי קביעת תקנות אלו, ישב הרב עובדיה בבית הדין בפתח תקווה. הרב עובדיה היה אז דיין צעיר לימים, כבן שלושים, והוא לא הסכים לקבל את תקנות הרבנות הראשית בעניין הזה. לטענתו, קבלה כזו שבה המנהג הספרדי מבוטל לטובת המנהג האשכנזי אין לה תוקף.

ומעתה יש לתמוה על מה שכתבו הרבנים הראשיים לישראל, לגזור על כל תושבי ארץ ישראל "לאסור" עליהם לגמרי מצות יבום, ונוראות נפלאתי ובמיוחד על הגרב"צ עוזיאל, שאיך מלאם לבם לצאת נגד גדולי הפוסקים, ומרן הקדוש אשר קבלנו הוראותיו ככל אשר יאמר כי הוא זה, וכל קדושים שעמו, ולאסור לקיים מצות יבום, ואמינא ולא מסתפינא שאין כל תוקף להסכמתם, ואדרבה מצוה לעודד ולחזק את ידם של הבאים לקיים מצות יבום, והם ספרדים ומבני עדות המזרח. ואין לי ספק שאהבתו של הראש"ל הגרב"צ עוזיאל לאחד את האומה גרמה לו לקלקל את השורה, כי אין זו תקנה אלא קלקלה.

הרב עוזיאל מוותר בשביל האחדות

עוזיאל

הרב עוזיאל

הוא טען שהרב עוזיאל הסכים לתקנות הללו מרוב אהבתו את השלום והאחדות. הוא מספר כי הוא שמע שהרב עוזיאל הסכים לבטל את השחיטה הספרדית כדי לקיים שחיטה מאוחדת, אלא שהרב צבי פסח פרנק לא הסכים לכך ואמר לרב עוזיאל שגם אם הוא יבטל את השחיטה הספרדית הוא בעצמו יקיים אותה.

דברים ברוח זו של האחדות והרצון לבטל את השוני העדתי בין העדות השונות בישראל, ניתן אכן למצוא בתוך הדברים של הרב עוזיאל.

רצוני הכביר לאחד את קרעי הגלות שהתהוו בנו בדמותן של קהילות ועדות נפרדות: ספרדים, אשכנזים, תימנים וכו'. לא קשה תהיה לי עבודה זו כי הלא האחדות היא בטבע הוויתנו הלאומית, ורק הפיזור הגלותי הוא שהפרידנו לקהילות ועדותובשובנו אל ארצנו – אין שום סיבה להמשיך את פירוד הגולה.

כנגד הדברים הללו כותב הרב עובדיה

באמת שהחושב לאחד את העם על ידי ביטול מנהגים של הספרדים או האשכנזים, מחשבת שוא היא, ועל כל עדה להחזיק במסורת ובמנהג של אבותיה,

הוא מביא הוכחה מהנושא של נוסחי התפילה השונים לאשכנזים ולספרדים שאינם מבוטלים ומכך שהרב קוק כתב שאין לאשכנזים לקחת משחיטת ספרדים אם הם לא שומרים על מנהגי אשכנז. צריך לציין שהמקרים הללו אינם דומים למקרה של ייבום, כי הם ברשות היחיד או הקהילה בניגוד לעניינים המסורים לבית דין שבהם יש הגיון גדול יותר לקבוע מנהג אחיד.

נישואין בשלושת השבועות

הרב עובדיה

הרב עובדיה

נושא נוסף שבו הרב עובדיה טען שפוסקים ספרדים כפפו דעתם בפני הפוסקים האשכנזים היה לגבי מנהגי אבלות בשלושת השבועות. כאשר הרב עובדיה נהיה רב עיר בתל אביב הוא התיר לרשום ספרדים לנישואים עד לראש חודש אב, למרות שהמנהג המקובל בתל אביב היה שלא רושמים לנישואין מי"ז בתמוז. הרב עובדיה טען שהסיבה לכך שהוא יכול לשנות את מנהג המקום נובעת מכך שמנהג זה אין לו תוקף כי הוא נקבע בעקבות הכפיפות של הפוסקים הספרדים לאשכנזים.

שמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לת"א יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא, שמקום הניחו לי להתגדר בו (חולין ז). ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדים שקדמוני הוו מיכף כייפי לעמיתיהם הרבנים הראשיים האשכנזים, הגרב"צ עוזיאל ז"ל הוה כייף להגרא"י קוק זצ"ל. וכן הגרי"מ טולידאנו ז"ל בהיותו רב ראשי לת"א יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבלח"ט הגרא"י אונטרמן שליט"א ולחלוק עליו בהלכה. והם היו ממונים ושולטים על הרבנים רושמי הנישואין, והנהיגו הכל כמנהג בני אשכנז, ולמען השלום שתקו, שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם. והדברים מפורסמים בבירור גמור. ובכה"ג ודאי דלא חשיב מנהגאבל אנן דלא כייפינן תלי"ת על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו

גם במקרה זה יש שטוענים שעמדתם של הרבנים הספרדיים לא נבעה רק מכפיפות לרבנים האשכנזים אלא גם מכך שרבים מהפוסקים הספרדים, דוגמת הבן איש חי, קיבלו את הפסיקה של הרמ"א שאין לערוך חופות עד א' באב.

כללי הפסיקה של הרב עובדיה יוסף – הליכה על פי מרן

במאמרים הבאים ננסה לפרט את מקצת כללי הפסיקה שהנחו את הרב עובדיה יוסף זצ"ל בפסיקת ההלכה שלו. כמובן שהרשימות הללו לא יכסו את אפס קצהו של מפעל הפסיקה הגדול של הגאון הגדול הזה. אולם פטור בלי כלום אי אפשר וננסה לאחוז בקצה גלימתו כדי ללמוד מדרכו וכן להכיר את שיטות החולקים עליו.

הכלל הראשון שנעסוק בו, שהוא אחד מהמפורסמים ביותר מתוך שיטת הפסיקה של הרב עובדיה הוא ההליכה בשיטת מרן הבית יוסף – רבי יוסף קארו. הבית יוסף כתב את השולחן ערוך תוך שהוא מסתמך על שלושה פוסקים גדולים – הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם, כאשר הוא בדרך כלל פוסק על פי הכרעת הרוב של שלושתם. הרמ"א פרס מפה על השולחן ערוך והוסיף את הפסיקות המקובלות בעולם האשכנזי על פי חכמי התוספות וחכמי אשכנז.

הרב עובדיה והבן איש חי

לאורך הדורות רבים מהפוסקים מבני עדות המזרח פסקו שלא כשולחן ערוך. במקרים רבים הם אמצו את הפסיקה המוקבלת אצל פוסקים אחרים כדוגמת הרמ"א. הפוסק המובהק ביותר שקיבל במקרים רבים את פסיקת הרמ"א היה הבן איש חי, שאמץ פעם אחר פעם את פסקי הרמ"א. הדברים נכונים במקרים רבים, וכמעט תמיד הם נכונים במקרים שבהם השולחן ערוך עצמו הביא בצד דעתו שהובאה בסתם את הדעה החולקת. ספר בן איש חי היה ספר ההלכה המקובל ביותר בתפוצות עדות המזרח.

חייבים לציין שהספרדים בכלל לא היו בעלי פסיקות אחידות לאורך מאות השנים האחרונות ובכל מדינה, ולפעמים אפילו בכל מחוז נהגו שיטות פסיקה שונות והיו פוסקים גדולים שונים שהלכו אחרי פסיקתם, ופעמים רבות פסיקות אלו היו נגד השולחן ערוך. למשל, בקהילות רבות של יוצאי מרוקו נהגו איסור קטניות בפסח. (במאמר אחר ננסה לדבר על האיחוד ההלכתי שהנהיג הרב עובדיה).

הרב עובדיה טען שפסיקת ההלכה הספרדית צריכה להיעשות כולה על פי השולחן ערוך ויש להוציא מהפסיקה את כל הפסקים שהושפעו ממגמות אשכנזיות. משפט שהיה שגור על פיו של הרב עובדיה הוא "כל אשר יאמר אליך יוסף שמע בקולו" בפרפרזה על המשפט שאמר פרעה למצרים בהתייחס לבית יוסף.

הרב עובדיה בצעירותו

הרב עובדיה בצעירותו

הרב עובדיה מספר שבהיותו בן 15 הוא לימד שיעור של הלכות בן איש חי והוא ראה שפסיקות הבן איש חי שונות מפסיקות מרן ולכן הוא החל להסביר לאנשים בשיעור איך צריך לנהוג אחרת מהבן איש חי. הוראות אלו יצרו כעס נגדו. בהמשך נשמעה שמועה שהוא חיבר בגיל 18 קונטרס של הערות על הבן איש חי שחולקות עליו. עובדה זו גרמה לכך שהרב ניסים (שהיה לימים הרב בראשי לישראל) גער בו, אלא שהרב עטייה הגן עליו.

ואינני מכחיש שיש לי קונטרס מיוחד הערות על דברי הרב בן איש חי, ומה יש בזה?… וידעתי כי כל מלחמתו של מר עתה היא להטיל עלי אימה שלא אדפיס את הקונטרס הלזה, אבל כבר למדונו רבותינו לא תגורו מפני איש, לא תאגור דבריך מפני איש, אלא שאין בדעתי עתה להדפיסו ועוד חזון למועד

בסופו של דבר הרב עובדיה הדפיס את הספר רק בשנת תשנ"ח, אחרי שמעמדו היה כבר מבוסס מאוד. שם הספר הוא הליכות עולם.

הרב עובדיה עצמו כיבד מאוד את הבן איש חי והוא עצמו מספר (הקדמה לטהרת הבית ח"ב) על חלום שבו נגלה אליו הבן איש חי ועודדו. למרות זאת הוא לא חשש לחלוק עליו פעמים רבות.

בן איש חי

רבי יוסף חיים – הבן איש חי

הנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל מבבל … אשר בא לבקר בביתי ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספרייה והתיישב ליד השולחן. ראה לפניו אחד מחיבוריי, כמדומני שו"ת יביע אומר, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר: "טוב מאוד". ושאל אותי האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר כאשר הייתה באמנה אתי. עניתי ואמרתי כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים בשיעורי תורה ובדרשות כאשר חנני ה' … אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבוריי להוציאם לאור; שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות: טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי יש נחת רוח מאוד לפני השם יתברך בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה … ואיקץ והנה חלום.

דוגמאות לפסיקה כמרן הבית יוסף

אחת הדוגמאות המובהקות להחלטה לפסוק כמרן הבית יוסף היתה פסיקה שלו לגבי הדלקת נרות בערב שבת. המנהג שהיה מקובל ברוב תפוצות עדות המזרח היה להדליק כמו האשכנזים את הנרות ורק אחר כך לברך. הרב עובדיה (שו"ת יביע אומר ח"ב סי' ט"ז) עומד על החזרת המנהג על פי השולחן ערוך, כך שהשנים קודם תברכנה ורק אחר כך תדלקנה את הנרות. הפסיקה הזו יצרה מהומה גדולה בירושלים, כאשר משפחות רבות נחלקו במנהגן – חלק מהנשים המשיכו את מנהג אבותיהם וברכו אחרי ההדלקה, וחלקם נהגו כרב עובדיה וברכו לפני ההדלקה. היום כמעט כל הנשים הספרדיות מברכות לפני ההדלקה.

ישכיל עבדי

הרב הדאיה – הישכיל עבדי

מקום אחר שבו ניתן לראות את החשיבות שנתן הרב עובדיה לפסיקת השולחן ערוך היא לגבי אמירת ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת. השולחן ערוך פוסק שלא אומרים ויכלו בליל פסח שחל בשבת, אולם הרש"ש, שהה מגדולי המקובלים אמר שצריך לומר את ברכת מעין שבע גם בליל פסח. הרב עובדיה הכריע נגדו, ובעקבות כך הרב הדאיה, הישכיל עבדי, שהיה מגדולי הפוסקים בירושלים באותה תקופה כתב בחריפות על הרב עובדיה, וסיפר כמה חמורה הפגיעה בגדולי ישראל. הרב עובדיה ענה לו בספרו חזון עובדיה  (הלכות תפלת ליל פסח עמ' רל"ד) וטען שלמרות הכבוד העצום שהוא רוחש לרש"ש בכל זאת עליו לפסוק לפי האמת כפי מה שמורים הפוסקים "ובפרט שכן הוא דעת מרן הקדוש שקבלנו הוראותיו".

[מי שרוצה לעקוב אחרי הבלוג, יכול לעשות זאת על ידי לחיצה על follow, או על ידי הצטרפות כחבר לדף שלי בפייסבוק או בגוגל+]

במאמרים הבאים ננסה להאיר נקודות נוספות ממסורת הפסיקה של הרב עובדיה יוסף.